להופיע מול דוקטורנטים וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב זה תמיד אתגר אינטלקטואלי מרתק. מדובר באנשים שהמקצוע שלהם הוא להטיל ספק, לנתח נתונים ולחפש את ההיגיון שמאחורי כל תופעה.
כשנפגשתי עם המארגנת במלון NYX הרצליה, היא שיתפה אותי בחשש קל: "הקהל הזה מבריק, קשה להפתיע אותם. אנחנו צריכים משהו מתוחכם מספיק כדי לגרות את המוחות האלה, ובו בזמן לשבור את המונוטוניות של יום הרצאות עמוס".
למרות שזו הפעם השלישית שאני מוזמן להופיע בכנסי האוניברסיטה, ידעתי שהפעם – כשהמופע מועבר כולו באנגלית כי יש גם אורחים מחו"ל בכנס – הדינמיקה חייבת להיות חדה מתמיד.
"תמשיך כמה שאתה רוצה"
בלוח זמנים צפוף של כנס אקדמי, דקות הן משאב יקר. ראיתי איך המארגנים מקפידים על כל שנייה ומזרזים מרצים שחרגו מהזמן. כשהתקרבנו לסיום המופע, שאלתי את המרצה הבכיר שניהל את האירוע כמה זמן נותר לי.
התשובה שלו הייתה המחמאה הכי טובה שיכולתי לבקש: "תמשיך כמה שאתה רוצה, כולם פה ישמחו להאריך את המופע על חשבון הפסקת ארוחת הצהריים שלהם". כשחוקרים באוניברסיטה מעדיפים טלפתיה על פני אוכל, אני יודע שעשינו משהו נכון. 😉
הכוח שבאלתור
אחד הדברים שאני הכי אוהב בהופעות הוא הדיאלוג עם הקהל. אני לא מחפש שקט מופתי; אני מחפש אינטראקציה. במהלך המופע, אחת המשתתפות התפרצה עם הערה ספונטנית. במקום שזה "יהרוס" את הקצב, זה הפך לרגע הכי מצחיק ואותנטי בערב.
אני מאמין שמופע טלפתיה טוב הוא לא מונולוג, אלא שיח דו-כיווני שנוצר כאן ועכשיו. בסרטון המצורף תוכלו לראות בדיוק את הרגע הזה – איך הערה אחת מהקהל הופכת לקטע שלם של פלא וצחוק.
תודה לאוניברסיטת תל אביב על האמון החוזר, ולמלון NYX על האירוח המושלם. נתראה בכנס הבא!
