הייתה לי הזכות להיות חלק מיום בלתי נשכח, בהופעה מיוחדת ביום כיף שנערך למנתחים הבכירים של בית החולים שיבא. רגע אחד, פשוט, אבל כזה שמזכיר לי עד כמה אני אוהב את העבודה שלי, את היכולת שלי להשפיע על אחרים בדרכים שמעולם לא חשבתי עליהן.
היו שם כל כך הרבה רגעים מרגשים, אבל רגע אחד במיוחד נחרט לי בזיכרון. זיוה, אחת המשתתפות, עלתה להתנדב בקטע האחרון של המופע.
הסיום היה מלא בהתרגשות – חיבוק חמים, רגע של חיבור אנושי אמיתי, ואז היא חזרה למקום שלה, מנסה לעכל את מה שחוותה ברגעים האחרונים. ואז, כשניגשתי להגיש לה כרטיס ביקור, היא אחזה בידי בחוזקה ולא שחררה, ובקול רועד היא אמרה: "אני מתרגשת, כולי רועדת."
הרגע הזה הוא כל מה שצריך כדי להזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה. לא רק בשביל הטלפתיה שבמופע, אלא בשביל הרגעים האנושיים האלה, האמיתיים, שלא ניתן לשחזר. הרגעים שבהם אני מצליח לגעת בנפשו של אדם, להעיר משהו פנימי, לגרום לו לראות את העולם קצת אחרת, אפילו רק לרגע.
אני כל כך מודה על כל הזדמנות כזו, ועל כל מי שמזמין אותי לבוא ולעשות הופעה – אך בעצם הוא מזמין אותי להיכנס לחיים שלו, להעביר את המסר הזה של התרגשות, של קסם, של חיבור אנושי עמוק.
הפוסט הזה לא יכול באמת להעביר את כל מה שקרה שם, אבל אני מקווה שהסרטון מציין את זה בצורה הכי אמיתית שאני יכול.
